לַיְלָה טוֹב שׁוֹשַׁנָּה

לְרֹתֶם יֵשׁ אֹסֶף שֶׁל בֻּבּוֹת, כֻּלָּן יָפוֹת מְאֹד. שְׂעָרָן אָרֹךְ וְשׁוֹפֵעַ, עֵינֵיהֶן גְּדוֹלוֹת וְנוֹצְצוֹת, וְשִׂמְלוֹתֵיהֶן מַקְסִימוֹת. כָּל מִי שֶׁמַּכִּיר אֶת רֹתֶם יוֹדֵעַ שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת בֻּבּוֹת יָפוֹת וְשֶׁזֹּאת הַמַּתָּנָה שֶׁהִיא הֲכִי שְׂמֵחָה לְקַבֵּל. רַק מִסָּבְתָא הִיא לֹא קִבְּלָה אַף פַּעַם בֻּבָּה.

"כְּשֶׁתִּהְיִי בַּת שֵׁשׁ", סָבְתָא הִבְטִיחָה לָהּ, "תְּקַבְּלִי מִמֶּנִּי בֻּבָּה לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת. זֹאת תִּהְיֶה בֻּבָּה מְאֹד מְיֻחֶדֶת. אַף פַּעַם לֹא רָאִית בֻּבָּה כָּזֹאת".

רֹתֶם חִכְּתָה לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלָּהּ בְּקֹצֶר רוּחַ. כְּשֶׁהָרֶגַע הַמְּיֻחָל הִגִּיעַ, הִיא פָּתְחָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת אֶת קֻפְסַת הַמַּתָּנָה שֶׁקִּבְּלָה מִסָּבְתָא. מָה שֶׁהִיא מָצְאָה שָׁם, הָיָה שׁוֹנֶה לַחֲלוּטִין מִכָּל מָה שֶׁהִיא הִכִּירָה עַד אוֹתוֹ יוֹם.