אַהֲבָה נְצוּרָה
נ. היה אחיה הצעיר של חברתי. עיניו האפורות החודרות, תבונתו מעבר לשנוֹתיו, גמישות גופו, הַבלורית שגלשה על מצחו וקוֹלו הערב שבו את לבי.
בכל פעם שבאתי לבית חברתי, היה מצטרף, מישיר בי מבט ספק מתריס ספק עורג.
התייסרתי באיפוק ובהסתרה. נצרתי את סוד אהבתי לו כי אוי לאותה מבוכה.

חלפו כמה שנים. חברתי נישאה בגיל צעיר ועקרה לארץ רחוקה. הקשר נותק. נ. וגם אני נישאנו הוא לזוגתו, אני לאישי, ילדנו ילדים. באחד הערבים הצטלבו דרכינו ונפגשנו בפאב ירושלמי. הפגישה הייתה חמה ומחבקת. הוא הכיר לי את אשתו וסיפר לה שבנעוריו הייתי מושא לחלומותיו ולערגתו.

חודשים ספורים לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים. הוא גויס למילואים ונהרג בהגנה על גבעת הדסה הנצורה. אחותו הגיעה לארץ ואני נלוויתי אליה ואל המשפחה לטקס הקבורה בבית העלמין הצבאי. עמדתי שם בלב נחמץ ובברכיים כושלות ובאוזני מהדהדת הפקודה: נצור אש! ולאחריה רעם כיתת היורים.