אם שלומית הייתה משוררת איני יודע, אבל חמישים שנות חיים יחד לימדו אותי שהיא הייתה נפש עדינה. תמיד במחשבה יצירתית, תמיד רואה את המציאות בשונה מרבים אחרים. לפעמים בצחוק, לפעמים בעצב עקב תאונת דרכים שפגעה קשות בגופה וגרמה לה להתנהל בקושי, אבל רוחה נשארה חופשייה, ואפיקי היצירה פרצו לכל כיוון, בעיקר לכיוון של סיפורי ילדים. ספר זה נכתב במשך כשנתיים, ממש עד יומה האחרון.
פעם בהומור בקשקשת זו:

"אהובה עלַי השטחיות. היא איננה מסכנת אותי.
לגמרי ברור לי שבַ מקום הרדוד, בו אהיה בעקבותיה,
אינני מסתכנת. תמיד אוכל להיחלץ ולצוף.
היא איננה חודרת לעומק כמו הרצינות!
הרבה פעמים השטחיות צועדת יד ביד
עם השטות'ינקיות
שגם היא מהחביבות עלי".

ופעם בעצב על מותו של גרסיה מרקס:

למקום ממנו הבדידות, החולירע והאהבה

"העננים כיסו את השמש,
הארץ נשארה מוצלת.
גרסיה מרקֵס –
ענק פרש לו בענווה
נשקלים באותה מידה –
בחמלה".
ברוח זו נכתבו שירים אלה –
פעם בחיוך ממזרי ופעם בדמעה.

ישראל מירון