הספר "אגרופים" ו"קפה" במילנו עוסק בקבוצה קטנה של בני אצולה צעירים אשר התאספו בארמון וארי במרכז מילנו והקימו את אחת האקדמיות המרתקות והססגוניות ביותר באירופה במחצית השניה של המאה ה-18 – "אקדמית האגרופים". העשרה, ובראשם פייטרו וארי "המנהיג" וצ'זרה בקאריה, הורישו לנו היסטוריה תרבותית מפוארת – כתב-עת משלהם בשם 'Il Caffe'", ספרים רבים ורעיונות פילוסופיים ופרקטיים כאחת – ביטול עונש המוות, צמצום במיסוי, איחוד מכסים, מוסדות אוטונומיים (לומברדיה היתה אז שטח חסות של הקיסרים ההבסבורגיים מריה תרזה, ליאופולד ה-2 ויוסף ה-2), כבישים וגשרים, בתי חולים ווטרינריה, מידות ומשקלות אחידים, ערך המטבע ובתי מיטבוע, רפורמות חקלאיות ומסחריות ועוד כהנה וכהנה. בני החבורה עסקו גם בפרקטיקום – בשנות ה-40 וה-50 לחייהם חלקם היו לשרים, לשגרירים ולפקידים בכירים.
ברם, בני "אקדמיית האגרופים", או כלשונו של וולטר הגדול בני "אסכולת מילנו", עמלו קשות בייצוגה של הקולוניה הלומברדית כהלכה בחצרותיהם של ד'הולבק, הלווטיוס, דיוויד יום ובסלונים הספרותיים המפוארים דאז. הם היו לאורחים מבוקשים ונערצים לא רק בפריז ובלונדון אלא גם באדינבורו, בנפולי, בפירנציה, בוינה, בפילדלפיה, במדריד, בברלין, בסנט-פטרסבורג, בוורשה ובקופנהגן.
כושר הכתיבה של האחים וארי, בקאריה, קארלי, פאולו פריזי, ביפי והאחרים היה עצום. "המרחב הציבורי", אם להשתמש במינוח הנודע של יורגן הברמס, סבב סביב מאה-ואחד-עשר ספרים וכרכים עבי-כרס, שלושה כתבי-עת מיוחדים ועשרות אלפי מכתבים ופמפלטים.
"אסכולת מילנו" צמחה על מעוזיה של הנאורות האירופאית ועל האבסולוטיזם הנאור וגוועה על הבריקאדות עקובות הדם והרצח של המהפכה הצרפתית ועל  ערש הדווי של "המשטר הישן".