כל הלילה לא נרדמתי. היום אני מגיש את יצירת המופת – ספר הביכורים הראשון שלי להוצאות הספרים הנחשבות בישראל. איזו התרגשות!
"הוצאת הקיבוץ המאוחד". ריח התבשילים העז שקידם אותי בחדר המדרגות, הבהיר לי שהגעתי למקום הנכון. רק קיבוצניקים אוכלים צהריים בשעה 11.00. ואכן, עיניהם הבוחנות של שלושה גברים בגיל הישיבה אשר ננעצו בי מיד בכניסה, אוששו את התיאוריה.
"חבר, אתה בוודאי מחפש את זיוה, נכון?" קלטו בהרף-עין את המעטפה מתחת לזרועי. אני מהנהן בביישנות. ריח המרק מאושש את חששי שהם הגזימו עם שורש הפטרוזיליה בפנים…
"שלום, חבר! אתה בוודאי רוצה להשאיר לי את כתב היד שלך, נכון?"
אני מהנהן במרץ לכיוונה של אישה כבת שמונים שישבה מאחורי שולחן עמוס, שערה הלבן אסוף לצמה עבה ועיניה נבונות.
"בן כמה אתה, חבר צעיר?" פונה אלי הגברת בנעימות.
"עוד מעט בן שישים…" אני עונה במהירות ומשפיל עיניי במבוכה.
"ומה גורם לך, ידידי הצעיר, להתחיל ולכתוב בגיל כזה מופלג?" שואלת אותי הזקנה בת התשעים ומבטה משועשע.
"תראי… את יודעת… פתאום קפצה עלי המוזה, ו…"
"כן, כן," חותכת אותי בת המאה במהירות. "כולכם אותו דבר. פתאום יש לכם זמן, פתאום אין לכם ילדים לטפל בהם, והנכדים – זה רק בשביל לתת להם צביטות ולשגר בחזרה להורים…"

דברים שרציתי לומר אינו רומן ואף לא סיפור מתח, לא דרמה ולא ביוגרפיה. מילותיו אינן גבוהות. שפתו היא שפת היומיום. פרוזה. רסיסיו רסיסי ילדות ורעוּת וגעגוע ואקטואליה ודמיון וחיים.
רסיסים…דברים שרציתי לומר הוא ספרו הרביעי של רמי בר-אדון.