"ילד, איך קוראים לך?"
כך, ממש במילים אלו, פונה אלי בבוקר מהביל של חודש יולי, הגדול מכולם, שרוע בחצר הצריף בלי חולצה על כיסא נוח מתפרק.
"רמי…" אני מגמגם לעברו.
"אוקי רמי, זה התפקיד הראשון שלך בתור מנהל אדמיניסטרטיבי של הצריף. רוץ מהר לגברת סוּסְליק הזקנה ותגיד לה שתוציא מהלמטה של המקרר ויטרינה שלה שלושה בקבוקי גולדסטאר הכי קרים שיש, הכי קרים!"
"ומי… משלם?" אני שואל בלחש בשביל לא להרגיז אותו על ההתחלה.
"תגיד לה שתרשום."
שש דקות על השעון בדיוק לקח לי להגיע מהצריף של אביגדור למכולת של גברת סוסליק, להכניס שלוש בירות גולדסטאר לשקית ולרוץ בחזרה. לא לפני שהסוסליקית שולחת לעברי קריאה עצבנית כמו שיצאתי מהמכולת.
"תגיד לפושטקים האלה בצריף שיתחילו לסגור חשבון אתי! מה הם חושבים להם, שאני אשתו של הברון רוטשילד?!"
מאז אותו בוקר היסטורי שבו מוניתי לתפקידי הרם לא היה ילד בשכונה שלא קינא בי. ליתר ביטחון הכנתי בבית מדבקה צבעונית, כתבתי עליה "הצריף של אביגדור–מנהל אדמיניסטרטיבי" ולא הורדתי אותה מהחולצה כל הקיץ!