"כתבתי על אבא אבל רק היא… רוח רפאים הזויה כתבה את מחשבותיי. היא ניבטה אליי מתוך הדפים, נשקפה אליי מן השורות, מבקשת את חלקה הבלעדי בעברי, מבקיעה משם אל ההווה". ככה מתחיל המסע של מיכאל אחורה בזמן. "מות אבי" נפתח ברצף של דיבור מקוטע מפי דמות חסרת זהות וזיכרון, ללא זמן או מקום מוגדרים. ממעמקי הזיכרון המשותק צפים ספק קטעי זיכרונות ספק הזיות, ואתם מפעפעת ההכרה בדבר מה שאבד – במקביל, דרך עיני המספר המדבר ישירות אל האישה, עולים אפיזודות, זיכרונות, מחשבות והשקפות עולם של מיכאל – "דברים שלא אמר לך". לאחר הלווית אביו מיכאל מסתגר בחדר בבית מלון וכותב לכאורה על אביו, אך משנקרא הכתוב מתגלה ששחזר את אהבת ילדותו ונעוריו ואת הפרדה ממנה. בצאתו מההתבודדות, מוצף זיכרונות, הוא מבקש מחברו לנסות ולאתר אותה. הם נפגשים. "שלום, מה שלומך… אבי נפטר… אני יתום… מתגעגע אלייך. אני רוצה לראות אותך, אני רוצה לאהוב אותך…" מקץ שנה הוא שב לפקוד את קבר אביו ומטלפן אליה. היא באה לאסוף אותו לביתה, מסע לילי ארוך בדרך לא מוכרת. הם מדברים שעות ארוכות. הוא נרדם ומקיץ במקום הזר בלי ידיעה של מי הוא ומה מעשיו שם. זכרונו חוזר אליו בהדרגה. בערב היא חוזרת לביתה לאחר יום עבודה. הם מדברים, ממלאים את החסר. היא מספרת לו על השנים שעברו. הם מתכרבלים יחד. הלילה מגיע לקצו. בדרך לשדה התעופה הוא מספר לה על הזרה שפגש בליל סערה גשום. "אז מה אתה מציע אהובי? עכשיו כשכבר הכול סופר ותויק, מה לעשות עם כל התיק הזה… הזיכרונות, מה לעשות עם הזיכרונות?".