זֶהוּ סִפּוּרוֹ שֶׁל אִיצִיק, יֶלֶד חוֹלְמָנִי שֶׁאָהַב מְאוֹד לָשִׁיר וּלְשַׂחֵק בֶּחָצֵר עִם חֲבֵרִים. הַגֻּלּוֹת שֶׁהוּא קִבֵּל בְּמַתָּנָה הָיוּ בֶּאֱמֶת מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד. אַף פַּעַם הוּא לֹא רָאָה גֻּלּוֹת יָפוֹת כָּאֵלֶּה. עֶשֶׂר גֻּלּוֹת נוֹצְצוֹת, מַבְרִיקוֹת, מַדְהִימוֹת בְּיָפְיָן. לְאַף אֶחָד בַּמּוֹשָׁבָה לֹא הָיוּ גֻּלּוֹת כָּאֵלֶּה. וְאָז, יוֹם אֶחָד, הוּא קִבֵּל הַצָּעָה מַפְתִּיעָה.

תמיד קראנו לילדינו ולנכדינו סיפורים בכל ערב. אחרי שסיימנו להקריא להם סיפור מהספר, הם ביקשו עוד סיפור – אבל סיפור אמיתי, על ילדותנו. תמיד הם התעניינו בילדות שלי ושל סבא, וגם אחרי שהם שמעו את הסיפורים, הם תמיד ביקשו לשמוע אותם שוב ושוב, סקרנים, צוחקים, מתרגשים כמו בהתחלה.

כאשר מלאו לאבא-סבא שבעים, בתי הצעירה ערכה ספר שכלל צילומים מילדותנו ועד עתה, ומעט מהסיפורים שלנו על ילדותנו שהם כל כך אוהבים. הסיפורים אוירו על ידי נכדנו.

הספר הצית את הרעיון להוציא לאור את הסיפורים שלנו. כך נולד גם ספר זה. בלבו של כל סיפור, מקרה אמיתי שקרה.

חוה ליפצר,

אימא וסבתא