חמישה אזרחים בגיל העמידה, המתנדבים למשמר האזרחי בתל אביב בפרוץ האינתיפאדה השנייה (2002), יוצאים באורח קבע לסיורי ביטחון ברחבי העיר, ותשומת ליבם מופנית במיוחד אל אזורי הבילוי המרכזיים של צעיריה.
בזמן הסיורים הם הופכים לחברים קרובים. הם מנהלים שיחות פרטיות, שיחות הקשורות לתפקידם ושיחות הנקשרות לאקטואליה החברתית-כלכלית והפוליטית. הם חשים אל רחבי העיר הסואנים, וחווים אירועים ואנשים, בחלקם משעשעים, בחלקם פחות, ולפרקים אף כבדים ומעיקים.
ההתנהלות, לכאורה על מי מנוחות, מקבלת מפנה חד כאשר אחדים מהם מגלים במקרה כמה לוחמי מחתרת או פרטיזנים לשעבר, החיים בישראל במובן הגשמי, אך הרחק מהמובן הרוחני. אנשים אלה, המסוגרים, שתמצית חייהם מסתכמת בצפייה מאדן החלון בעוברים ובשבים, בצפייה בזבל המוקרן על המסך ובציפייה למוות, אינם מודעים לעמיתים נוספים, אודים ששרדו את התופת ונמצאים בטווח בר השגה. החברים המתנדבים מחליטים לפעול. המסר: לא משאירים פגועים בשטח!
ההחלטה הזאת, המוסרית והאנושית, מתעלת את הקורא מתל אביב של תחילת המאה העשרים ואחת וברכותיה (גם זאת לכאורה!) למזרח אירופה של תקופת מלחמת העולם השנייה ואירועיה-קללותיה הגורליים, הדרמטיים והטרגיים.
לא נרתום את העגלה לפני הסוסים אם נצטט אך משפט קצר מן הכתוב, המביע את אחד המסרים החשובים שבספר: "לו ידעת מי ומה הוא, מה חווה ומה פעל, היית מפגין יותר כבוד ודרך ארץ כלפי האיש הזה, בלוי הסחבות, הנשען על מקלו".