קליידוסקופ תיאטרוני הוא מקבץ של שישה מאמרי מחקר בהיבטיו השונים של התיאטרון. הספר מבטא את השקפתה של ד"ר יפעת נבו באשר למקומו של המשחק בעולמו של האדם ולמקומו של התיאטרון בתוך אותו עולם; המשחק – במובנו כחלק ממקומה של האמנות בעולמו של האדם, והתיאטרון – במובנו כשפה להבנת העולם וכאמצעי לביטויה של הבנה זו. האמנות – על גווניה – נמצאת אי־שם בין המדע לבין הדת: האמן מבקש גם הוא להכיר את העולם, לדעת אותו באמת ולשתף באמת זו בני אדם אחרים, אבל תוך השתחררות מהדיסציפלינה של המדע, הפילוסופיה וההיגיון, המכתיבים מסלולים מובְנים ולעתים מְחַשקים. האמנות חושפת צוהר של הכרת העולם דרך הפריזמה של הפרט, לעתים במעין "קיצור דרך", לעתים אפילו במעין "קפיצה קוואנטית" מן השאלה על אודות הקיום של האדם בעולם היישר אל התשובה, שהיא אישית מאוד, אבל גם פורצת דרך אל תובנות מפתיעות. די להיזכר בציוריו של סלוואדור דאלי את השעונים הזולגים כדי להתחיל במסע־חשיבה פילוסופי באשר למהות הזמן.
 
"יפעת נבו מציבה קואורדינטות ניתוחיות ברורות של מודל מתודולוגי, שהאוריינטציה שלו היא סוציו-אסתטית ופנומנולוגית במובהק. היא מפגינה שליטה מוחלטת בענפי מׅשְׅנה רבים של חקר הדרמה והתיאטרון, ובמחקרה בולטת ההקפדה על לכידות של מטרה ושיטה".

פרופ' גד קינר

על מישחקי התפקידים כמקור להתהוות התיאטרון: "מאוד התרשמתי מעבודה זו, המעידה על שליטה מצוינת בנושא, על יכולת ניתוח מעולה, ובעיקר על העזה מחקרית: כי המישחקים שהיוו מושא מחקרה מעולם לא קושרו לתיאטרון, וכמובן לא להתהוותו".

פרופ' אלי רוזיק רוזן

על "אורפאוס בצומת שלושת המיתוסים": "עבודה מעולה. נהניתי לקרוא בה".

פרופ' אהובה בלקין
 
על "דמות האדם המורד כמודל דרמטי": "עבודה יפה מאוד, המעידה על הבנה מצוינת של החומר הנחקר וכושר אנליטי מעולה".

ד"ר אירן קונפינו